צורך בעדכון השכול

בשבוע הבא אשתתף כמרצה במושב בכנס אילת 2013: "אובדן, שכול וחוסן נפשי בחברה הישראלית: עובדות, תובנות והשלכות".

כשאני קוראת את חוברת הכנס המקוונת ובה תקצירי ההרצאות, הסדנאות, רבי השיח והפוסטרים, אני שמה לב שעולה בי רצון עז לאחוז פיזית את החוקרים, המטפלים, אנשי המקצוע, קובעי המדיניות, אנשי האקדמיה וכו', ולצעוק עליהם: תתעוררו! - אתם חייבים להתעדכן אם אתם רוצים להישאר רלוונטיים. 

ההרצאות מפלחות את השכולים לתתי-קבוצות רבות: "משפחות נפגעות עבירת המתה", "אחאים שכולים", 

"הורים שכולים", "אלמנות מערכת הביטחון", "אמהות ליתומים מתבגרים", "חברות שכולות", "יתומים", "אלמנות צה"ל", "יתומים כתוצאה מפיגועי טרור", "אחאים שכולים מתבגרים", "אמהות שכולות", "משפחה שאחד מילדיה התאבד", "בוגרים שהתייתמו משני הוריהם בגיל התבגרות כתוצאה מפיגועי טרור", "הורים אשר איבדו בן במלחמה" ועוד. 

אני מבינה את הצורך בלחקור ו/או לתמוך בכל תת-קבוצה על פי צרכיה, אבל יש נושא אחד שעובר כחוט השני, מחבר בין תתי-הקבוצות השונות ורלוונטי לכולן (מלבד אוכלוסיות מוחלשות שאין להן מחשבים ואינטרנט): כולם יאלצו להתמודד עם עיזבון דיגיטלי שהמתים ישאירו אחריהם, וככל שהשנים מתקדמות, ההתמודדות הזו רק תעלה ותעלה:  

החברה האוסטרלית Life Insurance Finder יצרה ב-2012 את האינפוגרפיקה המצוינת Step By Step Expert Guide To Protect Yourself Online Before You Die, ממנה לקוחה שקופית זו: 

כמה מההיסטוריה הפרטית שלנו היא דיגיטלית כיום? אצל אנשים בני 65 ומעלה, % 12. אצל בני נוער, מדובר כבר ב % 86, והמספרים האלו רק ילכו ויגדלו ככל שהדור הצעיר שגדל עם עכבר ביד ומסך מול העיניים יתבגר. 

מה שאומר שכבר עכשיו, ובקרוב במידה רבה אף יותר, כל מי שיחווה שכול כלשהו, ולא משנה לאיזו תת-קבוצה הוא ישתייך, יחווה התמודדות עם עיזבון דיגיטלי, על הקשיים הרגשיים, הטכניים, האתיים, הפילוסופיים, המשפטיים ועוד שהוא מביא איתו, והחשש שלי הוא שאין יחס נכון בין הצורך בתמיכה בנושא ובין המודעות אליו, שלא לדבר על הכשרה אליו (טכנית, נפשית ועוד). 


עדכון לאחר הכנס: 
בהרצאה שלי מכנס זה, "אובדן ושכול בעידן דיגיטלי וימים מקוונים" ניתן לצפות כאן: 

ראיונות איתי באנגליה (כולל ל - BBC)

באוקטובר השתתפתי באי-כנס Digital Death Day בלונדון. 

במהלכו, רואיינתי על ידי דבי דייויס מהמרכז לשיתופי פעולה יצירתיים, שם נערך האי-כנס. אפשר לצפות בראיון כאן. 

רואיינתי גם על ידי קייט ביסל מרדיו 4 של ה BBC, לתוכנית הרדיו הדוקומנטרית Digital Human. 

בעקבות הראיון הזה, קייט תיאמה איתי ראיון באורך מלא, בטלפון, בתנאי אולפן, כשהיא באנגליה ואני בישראל

חלקים מהראיון הזה נכללו בתוכנית השביעית בעונה השנייה של הסדרה Digital Human - אפשר להאזין לה כאן. 

מוזמנים ליצור איתי קשר לתיאום ראיונות נוספים, בעברית או באנגלית. 

הפירוט המלא של הכיסוי התקשורתי של הבלוג נמצא כאן. 

אחוזת קבר דיגיטלית? - שירות הקרחון של אמזון

חברת אמזון השיקה שירות חדש באוגוסט 2012: Amazon Glacier - הקרחון של אמזון. הקרחון מציע שירותי אחסון, ארכיב וגיבוי בענן, בעלות זולה במיוחד: החל מסנט אחד לחודש לג'יגהבייט. האחסון מיועד לקבצים שאנחנו לא משתמשים בהם באופן שוטף - קבצים שיתאים לנו לקבל גישה אליהם תוך כמה שעות ולא באופן מיידי - ממש כמו קלסרים שהיינו מוסרים לאחסון בארכיון פיזי. 

אבל איך זה קשור למוות בעידן הדיגיטלי?  

בתיאור השירות, אמזון משתמשת במילה "חדר כספות", שבו מאוחסן הארכיב, ובביטויים כמו: "אין הגבלה על הכמות שתאחסן בשירות זה" ו-"מידע בדרך כלל נשמר למשך שנים או עשרות שנים. הקרחון יאפשר לך לאחסן למשך פרק זמן ארוך ככל שרק תרצה". 

מה זה אומר?

מצד אחד, יש כאן אפשרות ליצור אחוזת קבר דיגיטלית: לקנות בזול המון מקום אחסון, להעלות לשם כל דבר שרק נחשוב שעשוי לעניין את אוהבינו כיום ואת הדורות הבאים אחרינו, ולקחת את ההנצחה העצמית שלנו עוד צעד אחד קדימה. השירות נגיש, פשוט וזול והחיוב מתבצע רק עבור נפח האחסון בו נעשה שימוש בפועל. המידע שנשאיר אחרינו כבר לא יהיה מפוזר בין מחשבים שונים ושרתים שונים, בין גיבוי בענן פה לבין גיבוי בכונן קשיח נייד שם - הכל יהיה מרוכז במקום אחד, וליורשינו תהיה גישה קלה ונוחה יותר לעיזבון הדיגיטלי שלנו. 

מצד שני, אם זה באמת חדר כספות שבו מאוחסנים החיים הדיגיטליים והמקוונים שלנו בהמוניהם, במקרה של אסון בו נהרג אדם שלא ניהל את העיזבון הדיגיטלי שלו, ולא השאיר אחריו שם משתמש וסיסמה, האובדן עלול להיות מוחץ וכולל, ולא רק חלקי, כמו שעלול לקרות כיום עם ספקים אינטרנטיים שאצל כל אחד מהם מאוחסן רק חלק מהמידע שלנו (אני מתכוונת לבדוק מהי המדיניות של אמזון במקרה של מות משתמש בקרחון ולעדכן בהמשך - בדקתי - עדכון בתחתית הפוסט).

נקודה נוספת למחשבה: אחד הקשיים איתם אנו כבר מתמודדים כיום אחרי אובדנו של אדם אהוב, היא הכמות העצומה, שהיא כבר עכשיו כמעט אין סופית, של הנכסים הדיגיטליים והמקוונים שהוא משאיר אחריו, כפי שאני מסבירה בפוסט על ההבדל בין התמודדות עם נכסים דיגיטליים לאחרים. אם יותר ויותר אנשים ישתמשו בשירות הזה, יורשיהם ימצאו את עצמם מתמודדים עם כמות שהיא כבר באמת אינסופית של עיזבון דיגיטלי - אף אחד מאיתנו כבר לא יטרח למיין שום דבר, אף אחד לא ימחק שום דבר - כולנו נהפוך לאגרנים ורק נערום, נאסוף ונצבור לתוך הקרחון עוד ועוד תמונות, מיילים, קבצים, סרטים, מוסיקה, ספרים ו - מתחילים לראות את הבעייתיות? 

צילום: Erik Kessels, שהדפיס את כל התמונות שהועלו לפליקר במהלך 24 שעות 

נקודה בעייתית נוספת היא ההשלכות האקולוגיות, שנסקרות בכתבה הזו של CNN שהתפרסמה כבר ב-2009: Greening the Internet: How much CO2 does this article produce?. הם כותבים שם, "בניינים מסיביים המאכלסים מאות אם לא אלפי שרתים רעבים לחשמל שמאחסנים הכל, מתמונות פייסבוק וסרטוני יוטיוב ועד לאתרים של חברות ומיילים פרטיים, הם לעיתים קרובות הגרועים ביותר מבחינת הפגיעה בסביבה" (כלומר מבחינת צריכת חשמל, פליטת גזי חממה ופליטת פחמן דו-חמצני). 

אם כבר כיום אדם מת משאיר אחריו כמויות עצומות של מידע שמרחף ברשת ובענן, מה יקרה אם כולנו נשאיר אחרינו אחוזות קבר דיגיטליות עצומות?

אנחנו אולי חיים באשלייה שמה שקורה בעולם הוירטואלי, הדיגיטלי והמקוון נשאר שם, אבל בעצם יש לו השלכות ישירות על העולם המוחשי. 

תודה ללימור שוויצר שסיפר לי על הקרחון הזה, ול - Life Insurance Finder שדרך האינפוגרפיקה המצוינת שלהם התוודעתי לכתבה ב - CNN TECH. 


עדכון דצמבר 2012: מט למברט, מנהל יחסי הציבור של שירותי הרשת של אמזון, ענה על שאלותיי לגבי מדיניותם במקרה של מות משתמש: "אנחנו בודקים כל בקשה להעברת חשבון כשלעצמה, אבל בדרך כלל נבקש עותק מתעודת הפטירה ומענה על שאלות אבטחה"... "זוהי המדיניות של שירותי הרשת של אמזון, אני לא יכול לענות בשם חלקים אחרים של אמזון". 
במקרה של מוות של משתמש בקרחון, ניתן לפנות באמצעות פניות הציבור. 

הרצאה שלי על מוות בעידן הדיגיטלי וחיים (ברשת) אחרי המוות

הרצאה שלי בנושא התקיימה בסינמטק תל אביב ב- 2/10/12 כחלק מהמפגש "עתיד המוות" בפסטיבל הבינלאומי ה-16 למדע בדיוני ולפנטסיה. במפגש הרצו גם ארז לבנה, ד"ר אדם רויטר ופרופ' נפתלי תשבי ולקחו חלק גם שמעון אדף ועודד כרמלי:

 (מומלץ להאזין עם אוזניות, ולהגביר את הווליום במחשב). 

איך מודיעים על מוות בעידן מקוון? - חלק א'

להיות השני שמפרסם 

ב-23/7/12 ברי לוולין התקשר לדודה שלו, שריל ג'ונס, לשאול מה קרה לבתה היחידה, קרלה ג'יימס. "מה זאת אומרת מה קרה לה?", תהתה. ברי היה מבולבל: "חברים שלה בפייסבוק כתבו שהיא מתה: "R.I.P. Karla". שריל (בת 49), התקשרה בבהלה לנייד של קרלה (בת 30, אם לילדה קטנה). שוטר ענה לה, ואמר ששוטר אחר יגיע אליה הביתה בקרוב. מותה של קרלה נקבע ב-20:17, כשהתמוטטה בקרבת מקום מגוריה (שגם סמוך למקום המגורים של אמא שלה, בוויילס, אנגליה). השוטרים הגיעו לביתה של שריל רק ב-23:38 כדי להודיע לה על מות בתה (והיא הגישה תלונה על כך). בזמן שחלף בין לבין, חברים פרסמו בפייסבוק הודעות על מותה, האחיין של שריל ראה אותן, ואת ההמשך אתם כבר יודעים. 

שריל ותמונה של קרלה

ב-7/2/10, בבוקר יום ההולדת ה-20 שלהן, התאומות מריאן ואנג'לה וורליס נכנסו לפייסבוק. במקום איחולי מזל טוב הן ראו שחברים כתבו "R.I.P. Bobby" ו-"R.I.P. Chris": בובי הוא אחיהן בן ה-17, כריס הוא חבר טוב שלו. הן לא הבינו מה קורה וניסו ליצור עם אחיהן קשר בשיחות וסמסים. כשלא ענה, הן התקשרו לאמא שלהם: "בפייסבוק כתוב שכריס נהרג, אז זה כנראה נכון, אבל - מה לגבי בובי? כתוב שגם הוא נהרג". האם ענתה שהיא לא יודעת מה קורה עם בובי, אבל הוא אכן היה עם כריס בלילה שלפני. פייסבוק היה הראשון לבשר על האסון במקרה הזה גם לאם וגם לאחיות. האם התקשרה לתחנת המשטרה הקרובה, ושם התברר לזוועתה שבובי וכריס (ועוד חברה) אכן נהרגו, כשש שעות קודם לכן, כשכריס איבד שליטה על הרכב בגשמים הכבדים שפקדו את סידני, אוסטרליה באותו לילה. גם כאן המשטרה התעכבה בהעברת הידיעה למשפחה. 

בובי וורליס, בן 17

ב-2/3/11, כשאחי, טל שביט, נהרג, הוא זוהה מיידית במקום בו נפגע מהמכונית שהביאה למותו. כיוון שהוא דמות ציבורית כל כך ידועה, מוכרת ואהובה, הידיעה על מותו התפשטה במהירות - בערך חצי מהמדינה ידעה שהוא מת לפני המשפחה שלו. הידיעה הקשה עברה מפה לאוזן והגיעה, כמובן, גם לרשת - מנהלי הפורומים השונים בתחומי הרכב והדו גלגלי גילו אחריות ואכפתיות וישבו צמודים למסך כל אותו אחר הצהריים, והורידו בזו אחר זו את הידיעות שהעלו גולשים אבלים שידעו לפנינו שטל נהרג. לעומתם, ב-nrg פרסמו את ה"סקופ" מוקדם מדי, כשההורים שלנו, אחותי, ואני, עדיין לא ידענו שהוא נהרג. טל היה כתב רכב בכיר ונערץ, ובין שאר עיסוקיו היה גם אחראי על המדור הדו גלגלי ב-ynet. העורכים הבכירים ב-ynet, בצעד יוצא דופן, התקשרו לעורכים הבכירים של nrg ודרשו שיורידו את הידיעה, כי אנחנו עוד לא יודעים. nrg הורידו את הידיעה והעלו אותה שוב אחר הצהריים, כשכבר ידענו. זה אמנם לא קרה, אבל לא היה חסר הרבה שאחותי, אמא שלנו או אני נגלה על מותו של טל בגלישה ברשת, או שקרוב משפחה יראה את הידיעה ויתקשר אלינו לשאול מה קרה, ואנחנו לא היינו יודעות על מה הוא מדבר (חברה טובה שלי, א', אכן ראתה את הידיעה ב nrg כשהיתה באוויר בפעם הראשונה, כשעוד לא ידענו. למזלם של כל הנוגעים בדבר: 1. א' היתה חכמה ורגישה: היא לא מיד הרימה אלי טלפון - היא קודם ביררה האם אני כבר יודעת, 2. היתה לה גישה ישירה לאנשים שקרובים אלי ואינם בני משפחה כדי לברר איתם). 

כשדיברתי על זה בשבעה, אחד מעורכי אתרי הרכב והדו גלגלי (סליחה שאני לא זוכרת מי מכם זה היה), אמר לי שבמקרה הזה הוא פעל לפי הקו המנחה הבא: "אני רוצה שהאתר שלי יהיה השני שעולה עם ידיעה כזו, לא הראשון".

מנהלי פורום האופנועים בתפוז מרסנים את העלאת ההודעות על מותו של טל. 
להודעה הזו יש 445 תגובות, וקדמו לה עשרות תגובות שנמחקו על ידי המנהלים.  

  

הידיעה של nrg שעלתה, הורדה והועלתה שוב ב-17:24, כשכבר ידענו

כשאסף רמון נהרג, ספגו אמצעי התקשורת ביקורת רבה על כך שלאמו, רונה רמון, נודע על מותו כתוצאה מכתבים ועיתונאים שהתגודדו מחוץ לביתה עוד בטרם קיבלה הודעה רשמית בצינורות המקובלים. 

האם "הצינורות המקובלים" (צבא, משטרה) איטיים מדי בעידן הדיגיטלי? יכול להיות. אבל בעידן הדיגיטלי כל אחד מאיתנו הוא כתב, כל אחד הוא כלי תקשורת, כל אחד יכול להיות זה שבאמצעותו יוודע (חס וחלילה) לאם, לאחות או לבת על מוות, ולכן לדעתי כל אחד מאיתנו צריך לגלות אחריות, ולשאוף להיות השני, ולא הראשון, שמפרסם ידיעה כזו.

כדאי גם לגלות רגישות, ולפרסם מידע שקשור למוות רק לאחר פרק זמן מספיק (שעות ולא דקות, למשל), או לאחר בירורים דיסקרטיים שמוודאים שכל בני המשפחה כבר מיודעים, או לפחות בני המשפחה הקרובה. 

תודה לאנדריאנה קסימאטיס שסיפרה לי על שריל ג'ונס באי-כנס "יום המוות הדיגיטלי" שהתקיים בלונדון החודש. 

את איך מודיעים על מוות בעידן מקוון? - חלק ב' ניתן לקרוא כאן. 

"יום המוות הדיגיטלי", לונדון, 2012

האי-כנס "יום המוות הדיגיטלי" החמישי התקיים ב-6 באוקטובר 2012 ב"מרכז לשיתופי פעולה יצירתיים" בלונדון . זה היה גם האי-כנס הראשון שלי וגם "יום המוות הדיגיטלי" הראשון שלי ויש לי הרבה מה לכתוב בעקבותיו, אבל בינתיים, קבלו טעימה ראשונית ממנו באמצעות התמונות שצילמתי במהלכו: 

את רשימת הנושאים שדנו בהם תוכלו למצוא כאן. 

אני רוצה שוב להודות לכל האנשים שלקחו חלק במימון המונים (Crowdfunding) שאיפשר לי לנסוע. 

במהלך הכנס רואיינתי בוידאו וכן באודיו לרדיו 4 של ה BBC, פרטים ולינקים כאן. 

הרצאה שלי כחלק מהמפגש "עתיד המוות" (וראיון קצר לקראת)

ביום שלישי 2/10/12 בשעה 19:30 מתקיים מפגש ששמו "עתיד המוות", בסינמטק תל אביב, במסגרת הפסטיבל הבינלאומי ה-16 למדע בדיוני ולפנטסיה (הידוע יותר בשמו "אייקון TLV"). 

במפגש ירצו על "קץ המוות ועתיד החיים" ארז ליבנה - ביולוג, פרופ' נפתלי תשבי - מנהל המרכז הבינתחומי לחישוביות עצבית, ד"ר אדם רויטר - יועץ בכיר בתחומים פיננסיים - כלכליים, שמעון אדף - סופר ומשורר, עודד כרמל - עיתונאי ומשורר, ואני.

פרטים על רכישת כרטיסים ניתן למצוא כאן. 

לקראת המפגש, אתר Top Geek העלה ראיון קצר עם שניים מהמשתתפים: 

עם ארז ליבנה, ביולוג: 

ואיתי: 

יהיה מעניין. אשמח לראותכם.